"אישה אישה" – סיפורה והתפתחותה של האישה העברית בראי המוסיקה
ב-70 שנותיה של המדינה התפתחה המוסיקה הישראלית בצעדי ענק והפכה למעצמה אמיתית של התחדשות, רעננות ומודרניזציה שהפכו מודל חיקוי בעולם.
ב-70 שנותיה של המוסיקה הישראלית השתנו הדורות, הסגנונות והאופנות, ולא פחות מכך השתנה מעמדן של הנשים, הכוח החזק והמניע את התרבות הישראלית.
בסקירה היסטורית של המוסיקה הישראלית לאורך שנותיה ניתן לראות כי לנשים חלק עיקרי ביצירה הישראלית והן למעשה מלוות את הזמר העברי מראשית ימיו. יותר מכך, ניתן לראות את השינוי המהותי שחל במעמד האישה לאורך השנים.
בשנות ה-30 וה-40, בהיעדר כוכבי זמר גבריים בימי היישוב העברי, מי ששלטו ביד רמה בפזמונים העבריים היו כוכבות זמר כברכה צפירה ואסתר גמליאלית שהיו חלוצות ופורצות דרך בתחומן וככאלה ייצגו את המדינה בכבוד בארץ ומחוצה לה. עם זאת, על אף שידן הייתה על העליונה, בשירים הן היו כנועות מתמיד: "שיר העבודה והמלאכה" ששרה ברכה צפירה סיפר על "ייעודן" של הנשים בעבודה קשה בבית, בהכנת אוכל וגידול ילדים.
בשנות ה-50 וה-60 מעריצי הזמר העברי דיברו רק על דבר אחד: מי המלכה: שושנה דמארי או יפה ירקוני? שתיים מכוכבות הזמר הגדולות בכל הזמנים שייצגו את האישה המטופחת והאופנתית שמלבד היותה זמרת, היא גם מושא תשוקתם של הגברים הישראליים. ועם זאת, בשירים עצמם, ניכר אנטגוניזם בין מושא האישה לנושא האישה: שירים כמו "שחרחורת" ו"דינה ברזילי" (שהציגו את האישה כמוצר סקסיסטי שנועד לספק את הפנטזיות הגבריות), "האמיני יום יבוא" (שהתעלם מהנשים הלוחמות אלא הציג את האישה כממתינה בבית לבוא הלוחם שלה) ו"זכריה בן עזרא" (בו אישה שרה את תפקיד הגבר ולא את תפקיד האישה) הראו כי ביצירה העברית, מעמדה של האישה עדיין היה נחות וסטריאוטיפי למדי.
בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70 הנשים השתלבו בלהקות הצבאיות והפכו לחלק בלתי נפרד מקולה של תקופה שליוותה את המדינה הצעירה בין מלחמות ואם לא די בכך, הן היו חלק אינטגרלי מהמהפיכה המזרחית ומהפכת הפופ הישראלית ונשאו דגלן בגאון. כמו כן, אלו היו שנים בהן גלי עטרי זכתה באירוויזיון ולראשונה בהיסטוריה החלו לצאת לאור להקות נשים כ"סקסטה" ו"שוקולד מנטה מסטיק".
בשנים אלו מעמדה של האישה התגלם בשיאו בשיר "זמר שלוש התשובות" של רבקה זהר שהשפילה עצמה עד כלות ולו בשביל שאהובה לא יעזבנה. כך גם ב"קח את ליבי" של דרורה חבקין שמציג את האישה כתלותית בגבר ולא כאינדיבידואל עצמאי מחוזר ולכך הוסיפו את "אני פצצת מין" של זרמיין אוניקובסקי ו"אני שר" של אריק אינשטיין ("אישה יש במיטה, שמי שהיא אוהבת יכול לשכב איתה") שבגלוי מיתג את האישה כ"יפה ושותקת".
בשנות ה-80 הכח הנשי הפך לקונצנזוס: נשים החלו ליצור ולשיר על עצמן כאינדיבידואל, הפמיניזם הנשי החל לתת אותותיו בזמר העברי ולצד רוקריות ששלטו במצעדי הפזמונים, והמלחמה היחידה שהמדינה כולה דיברה עליה הייתה: ירדנה או עפרה? ביצירות העבריות הנשים הפכו לעומתיות וחזקות: "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן, "תמיד אישה" של פנינה רוזנבלום, "במקום הכי נמוך בתל אביב" של אסתר שמיר, "אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני, הציגו נשים בעלות אומץ ותעוזה לעמוד על שלהן.
בשנות ה-90 וה-2000 לא רק שהנשים פרצו דרך כשהביאו את הדאנס פופ למרכז הבמה, אלו היו גם השנים בהן פרצה המוסיקה המזרחית בשנית בדמותה של שרית חדד, שנים בהן הקולות הגדולים במדינה שייכים לנשים ובעיקר שנים בהן יש שוויון טוטאלי בין המינים. כך למשל השיר "יאללה לך הביתה מוטי" או "תלך כפרה עליי" שמראה את האישה משליכה את הגבר ולא הפוך (כמו שנצטייר בשירי שנות ה-60), "מלכת השושנים" שמראה את האישה הטיזרית שמהתלת בגבר ו"אלוהים הוא אישה" המטאפורי של מיכל שפירא.
ההרצאה המוסיקלית הזו חושפת בצורה המקיפה, מפולפלת ופיקנטית ביותר את התפתחותו של מעמד האישה בזמר העברי: החל מהימים בהם האישה שרה בכניעות לגבר, דרך הזמנים בהם האישה הפכה נושא לשיר ועד התקופה הנוכחית בה האישה שרה על עצמה במלוא הכח ומלוא הביטחון דרך הנשים שפרצו את הדרך וחוללו את המהפכה הנשית במוסיקה הישראלית.
המופע כולל, מלבד הסיפורים המגוללים התפתחותו של מעמד האישה בזמר העברי, גם את מיטב השירים שבוצעו על ידי נשים לאורך שנות קיומה של המדינה בעיבודים מחודשים וביצועים ועיבודים מרעננים וצעירים.ק.
